<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הבא לדון בעידי הלואות ובעידי הודאות אינן צריכין מומחים אלא אפילו שלשה הדיוטות לפיכך דנין בהודאות ובהלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, [ו]אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להם לדון דיני קנסות בשליחותן (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ה ה"ח ע"ש). אמרינן בפרק החובל (ב"ק פ"ד ב') כל מילתא דלא שכיחא או לית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו אבל שכיחא ויש בה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו. מי שגנב או שגזל גובין ממנו בחוצה לארץ את הקרן אבל לא את התוספת (ע"פ רמב"ם שם הי"ג). ואדם שחבל בחבירו אין גובין את הנזק והצער והבושת אבל שבת וריפוי שיש בהם חסרון כיס הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבותם בחוצה לארץ (ע"פ רמב"ם שם ה"י ע"ש). ורבותינו שבצרפת (ב"ק ט"ו ב' תד"ה ואי) חלקו מה שדנו בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ל"ז א') חנן בישא תקע לההוא גברא וכן בפרק כיצד הרגל (כ"א א') דאגביה רב נחמן אפדניה מגזלן אחד שבנאה בקרקע חבירו והיו אומרים דשמא מדבר בענין שתפש או אקבעיה לדינא בארץ ישראל ונדחקו על ידי כן. דיני גרמות אינן כקנסות וגובין אותן ודנין אותן בחוצה לארץ (רמב"ם שם הט"ו) כדמסקינן בהגוזל קמא (צ"ח ב') דאגבי ביה כי כשורא לצלמי, וכן הדין במוסר ממון לחבירו אע"פ שלא יעשה מעשה דנין אותו דייני חוצה לארץ (ע"פ רמב"ם שם הט"ז) כדאמרינן בהגוזל בתרא (קי"ז א').
גזילות וחבלות בשלשה מומחין, נזק וחצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה והמוציא שם רע בשלשה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים המוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות אם יהיה אמת הדבר ותסקל הבת, מלקות בשלשה ואע"פ שאפשר שימות כשמלקין אותו (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ה הל' ג'—ד'), ועריפת עגלה בחמשה, ועיבור החדש בשלשה ועיבור השנה בשבעה (שם הל' ה'—ז').
שנינו בפרק קמא אין דנין לא את השבט שהודח ולא את נביא השקר ולא כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד ואין מוציאין למלחמת הרשות וגם אין מוסיפין על העיר ועל העזרות ואין עושין סנהדראות לשבטים ואין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך ומשה במקום שבעים ואחד היה.
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק (דברים ט"ז י"ח). שופטים הם הדיינים הפוסקין את הדין, ושוטרים הם הרודין את העם אחר מצותן במקל ורצועה עד שיקבלו עליהן את הדין, בכל שעריך, בכל עיר ועיר וכן בכל שבט ושבט עושין כן להושיב בתי דינין בכל עיר ועיר שנאמר לשבטיך, ושיהא אותם הדיינין צדיקים ומומחין לשפוט צדק שנאמר ושפטו את העם משפט צדק (ע"פ פירוש רש"י עה"ת ע"ש). עיקרי מצוה זו במסכת סנהדרין. ומפרש שם (ב' א' ופ"ו ב') [ש]סנהדרי גדולה הקבועה בלשכת הגזית הייתה של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן שנאמר והתיצבו שם עמך הרי שבעים ואחד, הגדול שבכולם יושב למעלה מכולן והוא הנקרא נשיא בכל מקום שבתלמוד ונקרא מופלא שבדיינין והוא העומד תחת משה רבינו ואינו ממנין השבעים והגדול שבשבעים יושב אצלו למטה הימנו והוא הנקרא אב בית דין וכל הגדול בחכמה מחבירו הוא קרוב לנשיא יותר מימינו ומשמאלו וכן היא שנויה בתוספתא (סנהדרין פ"ח ה"א) שהנשיא יושב באמצע והזקנים מימינו ומשמאלו, והיו כולן יושבין כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה, ועוד מעמידין שני בתי דינין של שלשה ועשרים אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית וכן בכל עיר ועיר מישראל הייתה סנהדרי של שלשה ועשרים יושבת בשער העיר שנאמר בכל שעריך ונאמר והציגו בשער משפט (עי' רמב"ם סנהדרין פ"א הל' ג' ולח"מ).
אין דנין דיני נפשות אלא בעשרים ושלשה שהיא סנהדרי קטנה, ומנין לסנהדרי קטנה שהיא של עשרים ושלשה שנאמר ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת והם המחייבין ועדה מצלת והם המזכין ואין עדה פחותה מעשרה הרי עשרים, ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב מנין להביא עוד שלשה ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאהיה עמהם לטובה אם כן מה תלמוד אחרי רבים להטות לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה הטייתך לטובה על פי עד אחד הטייתך לרעה על פי שנים [ו]אין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד הרי עשרים ושלשה, ואפילו נפשות בהמה כגון שור הנסקל ושור הרובע והנרבע בעשרים ושלשה שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור.
<h2>דף ב:</h2>
בפרק אחד דיני ממונות (ל"ו ב' ורש"י) שנינו שכל סנהדרי קטנה יושבים לפניהם שלש שורות תלמידי חכמים ובכל שורה שלשה ועשרים איש, הוצרכו לסמוך סומכין מן הראשונה מתחילתה ואחד מן השניה בא לראשונה בסופה ונמשכין כולה למעלה ואחד מן השלישית בא לשניה בסופה ובוררין להם עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית במקום הראוי לו והוא בסוף השורה וכולם נדים איש איש ממקומו שהרי הקטן שבסנהדרין הוא גדול מכל [שתי] השורות והקטן שבשורה ראשונה הוא גדול משאר שתי השורות והקטן שבשורה [ה]שניה הוא גדול מכל השורה [ה]שלישית. לפיכך שנינו בפרק ראשון (ב' ב') [שכל] עיר שאין בה מאה ועשרים איש אין מושיבין בה סנהדרין, כדי שיהא שם ארבעה פעמים עשרים ושלשה ועשרה בטלנים של בית הכנסת ושני סופרי הדיינים שעומדים לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל אחד כותב דברי המזכין ואחד כותב דברי המחייבין ושני חזנין ושני בעלי דינין שני עדים ושני זוממין ושני זוממי זוממין ושני גבאי צדקה, וכשיגיעו לחלק נוטלין אחד מן העם מפני שהצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, ורופא הוא המוהל ואומן הוא המקיז דם ולבלר ומלמד תינוקות הרי מאה ועשרים (י"ז ב' ורש"י). עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין להם שלשה דיינין שאין בית דין פחות משלשה כדי שיהא בה רוב ומיעוט אם היתה ביניהם מחלוקת (רמב"ם סנהדרין פ"א הל' ד').
<h2>דף ה.</h2>
גרסינן בירושלמי (סנהדרין דף א' ב') רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהון שנים שדנו אין דיניהן דין. וכן הלכה. [דיני ממונות בשלשה דיני נפשות בשלשה ועשרים (סנהדרין ל"ב א'). ושנינו פרק אחד דיני ממונות (שם) שהכל כשרין לדון דיני ממונות. וכל הגרים כשרין כשאמן מישראל כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מ"ה ב' ותו'). ובפרק מצות חליצה (ק"ב א') אומר גר דן את חבירו הגר דבר תורה. וסומא כשר לדון כאשר יתבאר (בעמוד ד' בד"ו [הו' בסנהדרין ל"ד ב']) כרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר (סנהדרין ל"ד ב') דמקיש ריבים לנגעים ולא קיימא לן כוותיה]. בד"א מדברי סופרים אבל מן התורה מותר לאחד לדון שנאמר בצדק תשפוט (את) עמיתך (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"י ועי' כס"מ) ומה ששנינו במסכת אבות (פ"ד מ"ח) אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד עצה טובה מדברי סופרים היא ואפילו למומחה לרבים דתנו רבנן שם (סנהדרין ה' א' וע"ש תד"ה כגון) שדן יחידי אע"פ כן עצה טובה השיאוהו שלא ירגיל לעשות כן (עי' רמב"ם שם הי"א). יחיד מומחה או שלשה הדיוטות יכולין לדון הנידונים בעל כרחם אפילו לא קבלום עליהם מדאמר שמואל (ה' ב') שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף ואם היה מדבר בקבלום עליהם לא היה קורא אותם בית דין חצוף (ה' א' תד"ה דן). וכבר ביארנו שאין הלכה כשמואל אלא כרבי יוחנן שחולק עליו בירושלמי וצריך שלשה. ומה ששנינו בפרק זה בורר (כ"ג א') זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד באומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אבל אם אמר לא אדון בפני שום אדם יכולין שלשה לדונו בעל כרחו (המשך התו' שם).
אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי בעי למיפטר לישקול רשותא מריש גלותא, פשיטא הרשות שיתן הנשיא שבארץ ישראל לבני ארץ ישראל והרשות שיתן ראש גולה שבבבל לבני בבל ואף לבני ארץ ישראל מועיל שהרי בבבל השבט ובארץ ישראל המחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים, ואמרינן בירושלמי (כלאים דף מ"ב א') שראש גולה שבבבל גדול מהנשיא שבארץ ישראל לפי שהוא מן הזכרים והנשיא מן הנקבות, ומסקינן שהרשות שיתן הנשיא שבארץ ישראל אינו מועיל כי אם בארץ ולא בבבל.
<h2>דף יג:</h2>
משה רבינו סמך יהושע בידו שנאמר ויסמוך את ידיו עליו וגו' וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהם שכינה ואותם זקנים הם סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכים איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו, ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין הרי זה נסמך (רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"א). תניא בפ"ק דסנהדרין (י"ג ב') סמיכת זקנים בשלשה והוא שיהא אחד מהן סמוך מפי אחרים (ע"פ רמב"ם שם ה"ג), אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי בידא ממש סמכי ליה או דלמא בשמא סמכי ליה אמר ליה סמכי ליה בשמא וקרו ליה רבי ויהבו ליה רשותא למידן דיני קנסות. אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמכו בארץ ישראל והם האנשים החכמים הראויים לדון שבדקו אותם בית דין של ארץ ישראל והמחו אותם וסמכו אותם (רמב"ם שם ה"ד). מסקינן בפרק קמא דסנהדרין (י"ד א') שאין סומכין זקנים בחוצה לארץ אע"פ שהסומכין בארץ אבל אם היו הסמוכין והנסמכין בארץ סומכין אע"פ שאינם עם הסומכין. שנינו בפ"ק דמכות (ז' א') סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ שאם נסמכו בארץ ויצאו חוצה לארץ הרי הן דנין דיני קנסות בחוצה לארץ (ע"פ רמב"ם שם הי"ב).
<h2>דף יז.</h2>
[גרסינן בירושלמי] בית דין של שלשה אע"פ שאין בהם חומר כבית דין של עשרים ושלשה צריכין שיהיו בעלי חכמה שנאמר אנשים חכמים וידועים, ולא שיהיו שונאין את הבריות שנאמר וידועים לשבטיכם שאהובין לכל, ושיהיו אבירי לב להציל העשוק מיד גוזל שנאמר אנשי חיל, ושיהא עניו וסבלן שנאמר (שמות ו' י"ג ועי' רש"י ובספרי בהעלותך פיסקא ל"ה) ויצום אל בני ישראל צום אל בני ישראל לישא טרחם ומשאם וריבם, ושיהא ירא שמים שנאמר יראי א-להים, ושלא יהיו להוטים לקבץ ממון ונבהלים להון כדתניא בתו"כ (ילמדנו הו"ד בפירוש רמב"ן עה"ת) שונאי בצע שונאי ממונם בדין שאפילו קוצץ כרמו ושורף גדישו כהוגן דנו, ושיהיו אנשי אמת מתרחקין מן השקר ורודפין אחר הצדק שנאמר אנשי אמת (עי' רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"ז ולח"מ).
<h2>דף יח.</h2>
ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין מפני שאסור לחלוק עליו ולמרות דבריו אבל מושיבין כהן גדול אם היה ראוי בחכמה (רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"ד) כדתנן כהן גדול דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו אבל מלך לא דן ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידין אותו, אמר רב יוסף (י"ט א') לא שנו אלא במלכי ישראל משום מעשה שהיה בינאי המלך שהרג עבדו את הנפש ויראו חכמים לדונו ואירע תקלה בדבר אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו שנאמר (ירמי' כ"א י"ב) בית דוד דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן להו אינהו היכי דייני והכתיב (צפני' ב' א') התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואח"כ קשט אחרים. [גרסינן בירושלמי] פרק כהן גדול (סנהדרין דף ט' ב') וימנה אנטלר פירוש ממונה לטעון בשבילו ומתרץ כגון שנפלה לו שבועה ואנטלר אינו יכול לישבע.
<h2>דף כד:</h2>
אמר רבא (סנהדרין כ"ד ב') קבל עליו קרוב או פסול בין לעדות בין לדין בין למחול על פיהם בין ליתן על פיהם אם לא קנו מידו על זה יש לו לחזור בו עד שיגמור הדין, נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו אינו יכול לחזור בו (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ז ה"ב). שהלכה כחכמים שאומרים כן. שלחו ליה מבי רב לשמואל לפני גמר דין וקנו מידו אינו יכול לחזור בו שהרי אפילו קיבל בעל דינו כשנים וקנו מידו אינו יכול לחזור בו כדגרסינן בפרק שבועת העדות (שבועות מ"ב א') ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא כו'. וכן, שנינו (סנהדרין כ"ד א'), מי שנתחייב שבועה לחבירו בבית דין ואמר ליה דור לי בחיי ראשך והפטר או דור לי בחיי ראשך ואני אתן לך כל מה שתטעון, פירוש דור השבע, אם קנו מידו אין יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יש לו לחזור בו עד שיגמור את הדין, נגמר הדין ונשבע כמו שאמרו לו אינו יכול לחזור בו כדברי חכמים שהלכה כמותם כדפסק שם רב נחמן וחייב לשלם (ע"פ רמב"ם שם ה"ג). והוא הדין למי שנתחייב שבועת היסת והפכה אם קנו מידו או נשבע זה שהפכה עליו אינו יכול לחזור בו (רמב"ם שם ה"ד).
<h2>דף לא.</h2>
עוד שנינו בפרק זה בורר שמי שנתחייב בדין שכל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין, אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום הביא בתוך שלשים יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר, אמר רשב"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים יום ומצא לאחר שלשים יום, ובזו הלכה כרשב"ג, אבל אמרו לו הבא עדים והבא ראיה ואמר אין לי עדים ואין לי ראיה ודנוהו וחייבוהו ולאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה בזה פוסק בגמרא כחכמים שאומרים שאינו כלום, וכ"ש אם אמר אין לי עדים ואין לי ראיה וכיון שראה שנתחייב בדין אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום ואין משגיחין על עדיו ועל ראייתו, בד"א כשהייתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה אבל אם באו לו עדים ממדינת הים או שהיו שטרות של אביו מופקדות ביד אחרים ואח"כ מצא שם ראייתו הרי זה מביא ראיה וסותר אא"כ פירש ואמר אין לי ראיה כלל לא כאן ולא במקום אחר (ע"פ לשון רמב"ם סנהדרין פ"ז הל' ז'—ח' ע"ש ובלח"מ). פסק רב נחמן שתינוק היורש שאמר אין לי ראיה ואח"כ מצא ראיה שסותר הדין דינוקא במילי דאבוה לא ידע. מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני וישבע שיהא חבירו נאמן בטענותיו ויטול כל מה שטען בלא שבועה או אם לא יבא ביום פלוני וישבע ויטול אבד זכותו ואין לו כלום ויפטר חבירו ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואבד זכותו ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום הרי זה פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו כמו מקודם כן הורו הגאונים וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם ה"י וכס"מ). (וכן) [אכן] ראיתי בירושלמי דקידושין (דף ל"ג ב') בענין המתנה אם לא אעשה לך כך וכך ביום פלוני יהא כך אירע לו אונס רבי יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד, והלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש.
<h2>דף לא:</h2>
גרסינן בפרק זה בורר אמר רבי יוחנן שנים שנתעצמו לדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד כופין אותו ודן בעירו, אם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין, אם אמר כתבו (לו) ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין, ומסיק אמימר במה דברים אמורים כשאמר המלוה נדון כאן שלא אצטרך להוציא מנה על מנה והלוה אומר נלך לבית הוועד אבל אם הלוה אומר נדון כאן והמלוה אומר נלך לבית הוועד כופין את הלוה ועולה עמו משום דכתיב עבד לוה לאיש מלוה.
פירש רבינו יצחק כי בית הוועד הוא מקום קיבוץ תלמידי חכמים אבל לבית דין הגדול שהוא הנשיא שבארץ ישראל אפילו הלוה שאומר כן הרשות בידו כדמוכח בהגוזל בתרא (ב"ק קי"ב ב' ותד"ה מצי ע"ש) גבי מקבלים עדות שלא בפני בעל דין דמר עוקבא מפרש ליה כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא, אי הכי פתחו נמי מצי אמר ליה לבית דין הגדול קאזילנא, משמע שהנתבע דהיינו הלוה יכול לומר לבית דין הגדול קאזילנא. ואומר רבינו תם שבית דין הגדול הוא הנשיא שבארץ ישראל מדאמרינן בסוף פרק זה בורר (סנהדרין ל"א ב' ותד"ה אי) ששלח הנשיא שבארץ ישראל לראש הגולה שבבבל עוקבן הבבלי קבל קדמנא ואמר ירמיה אחי העביר עלי הדרך עשו לו דין שם ואי לא ציית השיאוהו ויראה פנינו בטבריא, ופירוש(ו) ואי לא ציית הוא שאומר לבית דין הגדול קאזילנא שהרי יותר יש כח לראש גולה שבבבל לרדות בשבט יותר מן הנשיא שבארץ ישראל ודווקא מפני שהיה הנשיא מופלג בחכמה, אבל עתה נקרא בית דין הגדול התלמיד חכם הגדול יותר בחכמה ובמנין כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (ל"ב ב') הלך אחר בית דין יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבי מתיא בן חרש לרומי משמע שברומי הוא בית דין הגדול שאין למעלה הימנו. עוד היה רבינו יצחק אומר דווקא בשני(ה)ם שנתעצמו לדין אם אמר כתבו [ותנו] לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין [לו] אבל בעלמא לא כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ט א') גבי הנהו תרי כותאי חזינא דכל אבתראי רדיף מר אמר רב פפא כל כי האי גוונא ודאי צריך לאודועיה (סנהדרין ל"א ב' תד"ה ואם). שנינו (סנהדרין כ"ג א') כשאחד מבעלי דינין בורר לו דיין אחד וחבירו בורר לו דיין אחד שני הדיינין בוררין להם עוד דיין שלישי ושלשתם דנין לשניהם שמתוך כך יצא הדין לאמתו (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ז ה"א). אם יש שני תלמידי חכמים בעיר אחת והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי הדינין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אע"פ שהוא קטן ממנו מאחר שהם בעיר אחת כדמוכח בפרק זה בורר (שם ורש"י) גבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא דקאמר ליה מי קמטרחנא לך נלך ונדון בפני רב חסדא אע"פ שלא היה גדול כרב הונא. אע"פ שזאת הסוגיא אינה במסקנא מכל מקום הסברא אמת וגם ר"ח לא סתרה בפירושיו אחר המסקנא.
<h2>דף לב.</h2>
גרסינן בירושלמי (סנהדרין דף א' ב') רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהון שנים שדנו אין דיניהן דין. וכן הלכה. [דיני ממונות בשלשה דיני נפשות בשלשה ועשרים (סנהדרין ל"ב א'). ושנינו פרק אחד דיני ממונות (שם) שהכל כשרין לדון דיני ממונות. וכל הגרים כשרין כשאמן מישראל כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מ"ה ב' ותו'). ובפרק מצות חליצה (ק"ב א') אומר גר דן את חבירו הגר דבר תורה. וסומא כשר לדון כאשר יתבאר (בעמוד ד' בד"ו [הו' בסנהדרין ל"ד ב']) כרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר (סנהדרין ל"ד ב') דמקיש ריבים לנגעים ולא קיימא לן כוותיה]. בד"א מדברי סופרים אבל מן התורה מותר לאחד לדון שנאמר בצדק תשפוט (את) עמיתך (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"י ועי' כס"מ) ומה ששנינו במסכת אבות (פ"ד מ"ח) אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד עצה טובה מדברי סופרים היא ואפילו למומחה לרבים דתנו רבנן שם (סנהדרין ה' א' וע"ש תד"ה כגון) שדן יחידי אע"פ כן עצה טובה השיאוהו שלא ירגיל לעשות כן (עי' רמב"ם שם הי"א). יחיד מומחה או שלשה הדיוטות יכולין לדון הנידונים בעל כרחם אפילו לא קבלום עליהם מדאמר שמואל (ה' ב') שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף ואם היה מדבר בקבלום עליהם לא היה קורא אותם בית דין חצוף (ה' א' תד"ה דן). וכבר ביארנו שאין הלכה כשמואל אלא כרבי יוחנן שחולק עליו בירושלמי וצריך שלשה. ומה ששנינו בפרק זה בורר (כ"ג א') זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד באומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אבל אם אמר לא אדון בפני שום אדם יכולין שלשה לדונו בעל כרחו (המשך התו' שם).
<h2>דף לג.</h2>
כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים וידועים כגון דבר שמפורש במשנה או בתלמוד חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה כדמסקינן בפרק אחד דיני ממונות, ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ו ה"א) שמצינו ברבי טרפון (שם) שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים ואמר לו ר' עקיבא שהוא פטור מטעם שטעה בדבר משנה, ואומר שם דאילו איתא בעינא הוה הדרא לכשרות. טעה בשיקול הדעת [ו]מפרש רב פפא (שם) היכי דמי שיקול דעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ועבד כחד מינייהו וסוגיא דעלמא כדברי האחר שנהגו לעשות כמותו זהו שיקול הדעת, (ע"פ רמב"ם שם ה"ב) אם היה הדיין מומחה ונטל רשות מראש גולה או מן הנשיא חוזר הדין, שאין יכול בעל הדין לומר מי יאמר שלא טעה באחרונה הואיל והוא [דיין] מומחה (ע"פ רש"י ד"ה במומחה) לסמיכה. והוא הדין מומחה לסמיכה ולא נטל רשות רק שקבלו עליהן בעלי דינין שחוזר ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם (עי' רמב"ם שם ה"ב והגמ"י וכס"מ) כמו שמצינו ברבי טרפון שהיה מומחה ונסמך שאמר לו רבי עקיבא אי נמי בשיקול הדעת טעית כל המומחה לרבים פטור. וגרסינן בפרק קמא דסנהדרין (ה' א') רבה בר רב הונא דן דין וטעה אתא לקמיה דרב אמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים הא למדת שמומחה שלא נטל רשות וקבלוהו בעלי דינין פטור מלשלם ואם לא קבלוהו חייב לשלם, והוא שטעה בשיקול הדעת אבל אינו חוזר הואיל ואינו מומחה בסמיכה (ע"פ תו' ל"ג א' ד"ה כאן ע"ש). שנינו בפרק עד כמה במסכת בכורות (כ"ח ב') דן את הדין חייב את הזכאי זיכה את החייב טימא את הטהור טיהר את הטמא פירוש עירבן עם פירות אחרות, מה שעשה עשוי וישלם מביתו, והטמא בטל ואם אין שם כדי ביטול ישלם (ע"פ ב"ק ק' א' תד"ה טיהר), ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם. העמדנוה בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ג א') כשנשא ונתן ביד וטעה בשיקול הדעת ובפרק קמא (ו' א') העמדנוה בדקבלוה עלייהו. דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום שלא קבל עליו ליתן או למחול לו אלא כדי שיפטר מן השבועה שחייבו בה הטועה וכל קנין בטעות או מחילה בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם סנהדרין פ"ו ה"ה) כדמוכח בגיטין בפרק קמא (י"ד א') ובחזקת הבתים (ב"ב מ"א א').
<h2>דף לד:</h2>
רבה רמי, כלומר מקשה המקראות זה לזה, כתיב (שמות י"ח כ"ב) ושפטו את העם בכל עת וכתיב (דברים כ"א ט"ז) והיה ביום הנחילו את בניו, ונחלות כדינין שנאמר (במדבר כ"ז י"א) לחקת משפט, הא כיצד דיני ממונות מתחילין ביום וגומרין בלילה (סנהדרין ל"ד ב'). ורבי יוחנן הכשיר (שם) סומא לדון על ידי כך ממשנתינו ששנינו שם (ל"ב א') דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ומעמידה כרבנן שחולקים על ר' מאיר שעושה הדרשה דמקיש ריבים לנגעים ופוסל סומין לדון. אין מקבלין עדות ואין מקיימין שטרות בלילה מפני שהוא תחילת דין (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ג ה"ד). וגרסינן בירושלמי (סנהדרין דף כ"ב א') מנין לדיינין שטעו ודנו בלילה שדיניהם דין תלמוד לומר ושפטו את העם בכל עת. תניא בפרק יש נוחלין (ב"ב קי"ג ב') והיתה לבני ישראל לחקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו לומר לך ביום אתה מפיל משפט נחלות ולא בלילה כדרב יהודה אמר רב דאמר שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין.
<h2>דף לז.</h2>
בפרק אחד דיני ממונות (ל"ו ב' ורש"י) שנינו שכל סנהדרי קטנה יושבים לפניהם שלש שורות תלמידי חכמים ובכל שורה שלשה ועשרים איש, הוצרכו לסמוך סומכין מן הראשונה מתחילתה ואחד מן השניה בא לראשונה בסופה ונמשכין כולה למעלה ואחד מן השלישית בא לשניה בסופה ובוררין להם עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית במקום הראוי לו והוא בסוף השורה וכולם נדים איש איש ממקומו שהרי הקטן שבסנהדרין הוא גדול מכל [שתי] השורות והקטן שבשורה ראשונה הוא גדול משאר שתי השורות והקטן שבשורה [ה]שניה הוא גדול מכל השורה [ה]שלישית. לפיכך שנינו בפרק ראשון (ב' ב') [שכל] עיר שאין בה מאה ועשרים איש אין מושיבין בה סנהדרין, כדי שיהא שם ארבעה פעמים עשרים ושלשה ועשרה בטלנים של בית הכנסת ושני סופרי הדיינים שעומדים לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל אחד כותב דברי המזכין ואחד כותב דברי המחייבין ושני חזנין ושני בעלי דינין שני עדים ושני זוממין ושני זוממי זוממין ושני גבאי צדקה, וכשיגיעו לחלק נוטלין אחד מן העם מפני שהצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, ורופא הוא המוהל ואומן הוא המקיז דם ולבלר ומלמד תינוקות הרי מאה ועשרים (י"ז ב' ורש"י). עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין להם שלשה דיינין שאין בית דין פחות משלשה כדי שיהא בה רוב ומיעוט אם היתה ביניהם מחלוקת (רמב"ם סנהדרין פ"א הל' ד').
עד אימתי הדיינין יושבים בדין, סנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד סוף שש שעות ביום כדאיתא בפרק קמא דשבת (י' א'), אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר ועד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ובימים טובים היו יושבין בבית המדרש [ש]בהר הבית (רמב"ם סנהדרין פ"ג ה"א). בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ז א') דורש שררך אגן הסהר אל יחסר המזג (שיר השירים ז' ג'), שררך זו סנהדרין שיושבת בטיבורו של עולם בלשכת הגזית שבמקדש, אגן שמגינה על כל העולם כולו, הסהר שדומה לסהר שהיו יושבין כחצי גורן עגולה, אל יחסר המזג שאם הוצרך אחד מהם לצאת אם יש שם עשרים ושלשה יוצא ואם לאו אינו יוצא. ומכאן יש ללמוד שלא היו יושבין כולם תמיד ולא היו מתקבצין כל השבעים אלא בעת הצורך (ע"פ רמב"ם שם ה"ב).
<h2>דף סח.</h2>
אין מושיבין בסנהדרין גדולה וקטנה אלא כהנים ולויים וישראלים מיוחסין הראויין להשיא לכהונה (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"א). ויהיו מנוקים מכל מומי הגוף (רמב"ם שם ה"ו). ויהיו בעלי חכמה [ויהיו] בעלי עושר בעלי קומה בעלי מראה, בעלי כשפים שידעו לבטל כישוף הבורחין מידם ולדון המכשפין, ודרשינן בפרק ארבע מיתות לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן (י"ז א' ורש"י). אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בו אכזריות ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן (רמב"ם שם ה"ג ע"ש).
<h2>דף פו:</h2>
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק (דברים ט"ז י"ח). שופטים הם הדיינים הפוסקין את הדין, ושוטרים הם הרודין את העם אחר מצותן במקל ורצועה עד שיקבלו עליהן את הדין, בכל שעריך, בכל עיר ועיר וכן בכל שבט ושבט עושין כן להושיב בתי דינין בכל עיר ועיר שנאמר לשבטיך, ושיהא אותם הדיינין צדיקים ומומחין לשפוט צדק שנאמר ושפטו את העם משפט צדק (ע"פ פירוש רש"י עה"ת ע"ש). עיקרי מצוה זו במסכת סנהדרין. ומפרש שם (ב' א' ופ"ו ב') [ש]סנהדרי גדולה הקבועה בלשכת הגזית הייתה של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן שנאמר והתיצבו שם עמך הרי שבעים ואחד, הגדול שבכולם יושב למעלה מכולן והוא הנקרא נשיא בכל מקום שבתלמוד ונקרא מופלא שבדיינין והוא העומד תחת משה רבינו ואינו ממנין השבעים והגדול שבשבעים יושב אצלו למטה הימנו והוא הנקרא אב בית דין וכל הגדול בחכמה מחבירו הוא קרוב לנשיא יותר מימינו ומשמאלו וכן היא שנויה בתוספתא (סנהדרין פ"ח ה"א) שהנשיא יושב באמצע והזקנים מימינו ומשמאלו, והיו כולן יושבין כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה, ועוד מעמידין שני בתי דינין של שלשה ועשרים אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית וכן בכל עיר ועיר מישראל הייתה סנהדרי של שלשה ועשרים יושבת בשער העיר שנאמר בכל שעריך ונאמר והציגו בשער משפט (עי' רמב"ם סנהדרין פ"א הל' ג' ולח"מ).
